[פלג]: דוקטור ווטסון שונא שוקולד.
הוא נסלד ממנו, הוא נגעל ממנו, הוא אינו יכול לחלוק חדר איתו.
ובדיוק בגלל סיבה זו הוא היה חייב לצאת מן הבר.
פשוט שערוריה, שוקולד! בבר! איזה מן ילד אוכל שוקולד בבר?! גועל נפש! קוביות עירבוב של סוכר וקקאו. רפלקס ההקאה כבר פועל וגועש. השיערות סומרות בעורף, והשפתיים מתחילות להתייבש.
רגע אחד, ילד?
מה ילד עושה בבר?
שני אנשים התמזמזו בשולחן מאחוריו, מרוחים אחד על השני כמו שני חתולים מאוד פעילים מינית. הוא העביר את אצבעותיו בשיערה והיא החזיקה את פניו.
דוקטור ווטסון הפסיק לבהות בהם ונזכר בילד.
הם התקדמו אל עבר השירותים כשידיהם משולבות זו בזו.
דוקטור ווטסון הסתכל סביב עד שעיניו ננעלו על ילד קטן, בן שמונה, לא, בן שבע. שיערו הבלונדיני הקצר כיסה את עינו הימנית, מנסה להילחם בחיוך המרוצה שניסה להתגנב לפניו. חולצתו הירוקה סימנה את נוחכותו לכל איש, איך לא ראיתי אותו קודם? מכנסיו החומים, שהגיעו עד לחצי שוקו, היו קרועים בקצה. לא, לא קרועים, שרופים. מכיסו האחורי הבהב אור סגול חלש ונכבה. ונעליו, לא היו קיימות, הילד הלך יחף בין הבקבוקים המנופצים והכיסאות המרוסקים, אך רגליו היו חסרות שריטות וסימנים כחולים.
"הו ווטסון, כןןןן! יותר חזק, תמשיך! כןןןןן!"
מישהי צעקה מתוך השירותים.
"אני אהרוג אתכם מייק..."
דוקטור ווטסון לחש לעצמו.
הוא הוציא פנקס עור מכיסו ופתח אותו תוך כדי הוצאת אנחה קלה, הקליק על העט שחיכה בסבלנות בכיסו השני, וסימן עוד קו בעמוד 15. הוא סגר את הפנקס והחזיר את כלי הכתיבה לכיס.
הוא החל להתקדם אל עבר הילד, מנפץ כוסות חצי שבורות. מוסיקת המועדון האיטית הרגישה חזקה יותר עם כל צעד. דוקטור ווטסון יישר את המקטורן שלו ועמד שני צעדים מהילד.
כאשר הילד הבחין בדוקטור ווטסון הוא זרק את השוקולד מחוץ לחלון, הוא כבר לא יכל להילחם בחיוכו המרוצה שמילא את פניו הצעירות.
"דוקטור ווטסון הידוע. בר נהדר אינך חושב? המוסיקה, האלכוהול, הבנות" הילד קרץ לבחורה שבהתה בו מהקצה השני של הבר והיא התמוטטה ונפלה על הרצפה מאוהבת לגמרי.
ווטסון חשב לכמה שניות ושלף משקה ממלצרית שעברה לידם עם מגש מלא בטקילה. הוא לגם אותו בשלוק אחד וגיחוך עמום יצא מפיו.
"יונתן. תיארתי לעצמי כמה זמן יקח לדרכנו להיפגש"
"אתה שם לב שלא ענית לשום חלק מהשאלה שלי, דיאלוג לא עוב-"
"אני מניח שנצטרך עוד משקה" דוקטור ווטסון החל לסמן למלצרית אבל יונתן הקטן עצר אותו.
"אל תטרח, אני צריך ללכת בכל מקרה, הוראות של המפקחים. עד שניפגש שוב דוקטור" יונתן הקטן הסיט את שיערו מעינו הימנית.
הוא לקח בקבוק זכוכית כחול, “Screaming Eagle Sauvignon Blanc”
ווטסון אמר ושרק שריקה שמביעה הערכה והתפלאות, "יש לך טעם טוב", הוא נגע בבקבוק ששוויו היה כ11 פלייסטיישנים חדשים, או 11 סוסים, כן כן, סוס ממוצע עולה כמו פלייסטשן חמש, היה יכול להיות לך פאקינג סוס ניר, מה אתה עושה עם החיים שלך?
יונתן הקטן בחן את הבקבוק וסובב אותו, קורא לאט לאט את הכיתוב, מעביר את אצבעותיו הקטנטנות על הבקבוק, הוא פוקק את פקק השעם וריח נהדר עלה לאוויר, הוא קירב את אפו הפצפון אל הפיה והסניף את הארומה האלוהית שיצאה ממנו. הוא סגר את הבקבוק וניפץ אותו על השולחן!
נקטר האלים זרם כתקווה היחידה לשלום בעולם, השולחן טיפטף, ואיש אחד מאוהיו בכה.
יונתן לא בזבז שנייה ודקר את האיש הקרוב ביותר אליו עם הבקבוק השבור, האיש לא הספיק להוציא מילה מפיו לפני שפלג גופו העליון צנח על השולחן, חסר רוח חיים.
שוטרים הוזעקו למקום, אנשים צרחו, רק הדוקטור והילד עמדו בעוד כל האנשים סביבם מתרוצצים ממקום למקום, יונתן קרץ לווטסון ורקע בחוזקה כלפי המרצפת שעליה עמד.
ברגע שכף רגלו היחפה של יונתן הקטן פגעה ברצפה, המרצפת נשברה לגמרי, זה היה נראה כאילו אש יוצאת ממנה, הולי שיט עיגול קטן של אש הקיף את יונתן, זה לא שהרצפה נשברה, זה שהמרקם של המציאות נשבר, כלפי רקיעתו היחידה של ילד בן שבע.
השוטרים בעטו את דלתות הבר והיו מאוד מבולבלים כשהאנשים המבוהלים דיווחו על ילד יפה תואר, שכמובן, לא נראה בשום מקום.
צמד השוטרים נראו לחוצים אבל אז אחד מהם הכה בעצמו בפנים.
"הפרוטוקול! סטיב, יש לנו פרוטוקול"
השוטר השני הכה בעצמו בפנים גם כן.
"אנחנו תמיד שוכחים את הפרוטוקול..... היי אדוני, אנחנו נבקש ממך לזוז מזירת הפשע כדי שנוכל לקחת את כלי הרצח ולבדוק טביעות אצבע"
"אתה עושה מצויין סטיב!" אמר השוטר השני.
"אני מצטער מאוד אדוני השוטר, אבל איני יכול לתת לך לקחת ראייה זו" דוקטור ווטסון אמר כשבמוחו הוא נזכר שנגע בבקבוק.
"נשמע כמו משהו שהרוצח היה אומר!" זוג השוטרים אמר בהרמונייה מושלמת והם שלפו את אקדחיהם.
ווטסון באינסטינקטיביות שלח את ידו אל אקדחו, ולהפתעתו, שהייתה גלוייה רק לחצי שנייה, הוא לא תפס דבר. אקדחו לא היה עליו.
דוקטור ווטסון בעט את השולחן בקלילות על סטיב, שנפל תחת רסיסי עץ ורגליים של שולחן. השוטר השני ירה על דוקטור ווטסון. הכדור כמעט גירד אוזנו השמאלית וניפץ את הואזה שעמדה מתחת לחלון מאחוריו.
ווטסון שיגר אגרוף אל תוך סרעפתו של השוטר והוא התמוטט לרצפה, במכה אחת.
הוא העיף אבק ממקטורנו והרים את אקדחו של השוטר. "קצת חלש, קל מדי, צריך להתקרר לאחר ירייה, לא משקיעים בשוטרים של היום". הוא הכניס את האקדח לנדנו ויצא מן הבר.
הוא הוציא את פנקסו ופתח אותו בעמוד הראשון, אין לי אקדח, הוא כתב והחזיר את עטו אל הכיס. ווטסון עיין שוב בעמוד הראשון: אין לי שרלוק, אין לי דולוריאן, אין לי מושג איפה אני נמצא, אין לי כובע, אין לי אקדח.
הוא הוציא אנחה וסגר את הפנקס.
דוקטור ווטסון הלך בסמטה האפלה, גשם טפטף חרישית, לא נשמע שום קול חוץ ממגפיו המתיזות מים מן השלוליות. מכונית חלפה במהירות, ואור פנס הרחוב הבהב ברנדומליות.
ווטסון הסתכל על ידיו ובחן את האירועים שעברו עליו, איך שהוא מצא את עצמו בשדה דשא, איך שהוא היה ממורמר, ועצוב, וכועס ודואג בזמן שהוא הלך ברחוב מלא האנשים, כאב ראש מוזר פילח את ראשו, ואז הוא נכנס אל הבר והוא הרגיש הרבה יותר טוב, כאב הראש נעלם והוא הפסיק להרגיש, והתחיל לחשב. ויונתן, יונתן נעלם. איך הולכת האגדה על יונתן הקטן? "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן" הוא אמר חרישית.
הוא הפסיק להסתכל על ידיו ונקש באצבעותיו.
הגשם עצר במקומו, פנס הרחוב הפסיק להבהב והשלוליות לא התיזו מים יותר כאשר דוקטור ווטסון הלך עליהם.
"הא... זה חדש" דוקטור ווטסון המשיך להתקדם בדממה.
Comments (0)
See all