[רון]: "וזה פשוט כל כך הרבה אחריות על אדם אחד. יש ימים שאני טיפה לא מרוכזת ואני שונאת את עצמי כל כך אחר כך. זה עניין של חיים ומוות, לא, יותר גרוע, של רגשות! ואני מרשה לעצמי להיות ככה.."
"זו העבודה שלך. את יכולה לעשות את זה. למדת הרבה בשביל להגיע לכאן."
"יש אנשים שאני באמת עוזרת להם, אבל יש אנשים אחרים שאני לא מצליחה ואני לא יכולה לחיות עם עצמי-"
הפסיכולוגית טמנה את פניה בידיים שלה.
"זה בסדר" אמר שרלוק בקול מנחם. "את עושה את מה שאת צריכה לעשות, לחלק זה מתאים ולחלק לא"
עינייה של הפסיכולוגית החלו לדמוע.
"לפעמים אני פשוט רוצה לתת למטופל טלפון של רופא אחר יותר טוב ממני ושהוא ילך אליו. אתה מכיר פסיכולוג טוב שאני יכולה להעביר אליו אנשים?"
"לא! את מרוכזת בדבר הלא נכון. אנחנו צריכים להתמקד בלמה את מרגישה שאת לא טובה מספיק למרות כל הניסיון שלך. תני דוגמה ספציפית למטופל שלא הלך איתו טוב ונדבר עליה."
"היה.. היה מטופל ש"
לפתע הפסיכולוגית הזדקפה, וניגבה את עינייה.
"והנה אני עושה את זה שוב!"
"לא, זה בסדר, אנחנו יכולים להמשיך", ענה שרלוק.
"לא לא, מר הולמס, אני עומדת לעשות את העבודה שלי."
הולמס קם מהכיסא של הפסיכולוגית וחזר לספה, והפסיכולוגית חזרה לשבת על הכיסא שלה.
"אתה אמרת שחבר שלך.. הלך לעולמו, נכון?"
"התאבד. כן."
"ואתה מרגיש שהוא חסר?"
"בהתחלה.. הייתי מאוד כועס. וגם האשמתי את עצמי."
"אתה לא אשם."
שרלוק הנהן.
"ואז התגעגתי אליו. אבל עכשיו.. זה משהו אחר. שתמיד נמצא לי בראש, ואני לא מצליח להבין מה הוא."
"יכול להיות שזה עדיין תחושה של חוסר, אבל לא בהכרח של חבר שלך. אולי זה של משהו אחר - של הזמנים ההם, של תחביב שהיה לכם ביחד. אולי אפילו של עצמך לפני שחווית את הטראומה."
"חסר לי את עצמי.."
"כן, טראומה יכולה לשנות אישיות, ואתה כנראה בעצמך שמת לב ל"
שרלוק קם מהספא והסתכל אל הקיר הרחוק.
"מר הולמס? יש עוד זמן לפגישה שלנו. את הטפט החום קניתי בחנות ברחוב ליד אם אתה מעוניין."
שרלוק הנהן, ואז שבר את החלון וקפץ דרכו.
שרלוק נפל בבטחה על הגג של הדלוריאן שעופפה מעל החצר האחורית של הבניין, נכנס לתוכה, וטס למכון בוטיק של המאה ה74.
הפסיכולוגית התקרבה אל החלון באיטיות, עם דמעות עולות עוד פעם לעינייה.
"רק לא פעם שלישית" מלמלה הפסיכולוגית.
"רק לא שוב"
ווטסון הולמס נכנס למשרד לעינייני מה ומו של ממשלת פלוטו. אורות הפלוארסנט הפלוטוניות בהקו לתוך עיניו, הרצפה הפלוטונית הייתה קרה, והאוויר הפלוטוני הסריח ממטהר אוויר פלוטוני.
המזכיר הפלוטוני קשקש בטלפון עם החברה האפלטונית שלו.
"אוי כן סליחה מישהו הגיע אני אחזור אלייך ביושש"
המזכיר הניח את הטלפון על השולחן.
"מה אתה רוצה."
"הייתי רוצה לדבר עם קרול בז'."
"אתה יודע שהגברת בז' מאשרת פגישות רק בתיאום מוקדם?"
"כן, אבל היא מכירה אותי"
המזכיר גלגל עיניים והתחיל לחייג בטלפון שלו שוב.
ווטסון הוציא את הפנקס שלו וכתב בו משהו.
"אוי תקשיב, אני חושב שיש סיכוי שנפגשנו איפשהו?" אמר ווטסון בחינניות.
"תן לי לחשוב.. אה, בגן חיות אולי?"
"כן!"
"לא."
ווטסון הביט על הפנקס שלו בחשש.
"אני לא באמת פגשתי אותך, אמרתי את זה פשוט כדי לבדוק אם אתה משקר או"
"כן אני יודע, זה לא מה שבלבל אותי", קטע אותו ווטסון.
ווטסון קפץ קדימה אל עבר המדרגות.
המזכיר חסם אותו במכת קראטה פלוטונית, שהעיפה את ווטסון אחורה מעט אחרי שהוא חסם אותה.
"בימים שלי, מי שהביע חוסר כבוד כזה, כבר גמר עם ראש כרות!" זעמה סבתא פלוטונית שישבה בתור.
"נו סבתא, די" אמר ילד פלוטוני קטן שהיה ליד הסבתא.
"אתה תבין שזה חשוב כשתגדל." ענתה לו.
"הציויליזציה שלכם עומדת להיכחד בגלל משחק מונופול", אמר ווטסון בעודו תופס את הטלפון מהשולחן.
"הי!", הספיק להגיד המזכיר, לפני שהפנים שלו נפגשו עם טלפון פלוטוני זריז במיוחד.
ווטסון עלה בגרם המדרגות ונכנס לדלת המשרד הראשי. קרול המושכת למדי ישבה בכיסא שלה ומרחה חמאה פלוטונית על טוסט פלוטוני.
"הי קרול", אמר ווטסון.
"שלום."
הרצל טייל ברחוב הפלוטוני והסתכל על הנוף ועל הפלוטונים. "מקום נחמד, אבל די רחוק", הגה לעצמו.
לפתע ווטסון שמע צרחה פלוטונית כזו שאוזניו לא חוו מימיו. המזכיר החזיק על כתפיו את הסבתא הפלוטונית ושניהם רצו אל עבר ווטסון וקרול. ווטסון התגלגל הצידה, וקרול קפצה ונחתה על לוח בקרה.
"מה עשית??" צעקה קרול.
"הפנקס שלי לא עבד, מסוכן לנסוע בזמן ככה!" מחה ווטסון.
"יש עוד דרכים לא אלימות להיכנס למשרד!!"
הרצל נכנס לבניין המשרד לענייני מה ומו וחיפש מישהו.
הילד הפלוטוני הצעיר בהה בגבר בעל המבנה החסון והזקן השופע. "שלום אדון!", אמר.
הרצל פנה אליו. "לא שמתי לב אליך! שלום, ציוני צעיר, מהו שמך?"
"כחמגסחצ!", אמר כחמגסחצ בהתלהבות.
"מעכשיו - השם היהודי שלך הוא.. אמ.. יונתן."
כחמגסחצ מעולם לא היה כל כך מרוגש, הרי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נתן לו שם יהודי משלו.
המזכיר הזועם שפספס את שתי המטרות שלו הוציא רובה סיכות פלוטוני.
קרול ניסתה לקום ובטעות הוזיזה את אחד מהמתגים בלוח הבקרה.
"הא" חשב לעצמו ווטסון.
"תמיד חשבתי שהיה קשר בין-"
קרול החזירה את המתג למצב המקורי שלו.
פלוטו הפסיק להיות כוכב לכת.
"אה פאק"
ווטסון שעדיין היה שכוב על הרצפה, נשען על המרפקים, הוציא את אקדחו וירה באקדח הסיכות הפלוטוני לפני שהמזכיר הספיק להשתמש בו. סיכות סגורות נחתו על ראשם של קרול ווטסון מלמעלה כמו נצנצים.
"האם אתה יודע אם יש מרפסת בבניין הזה, יונתן?" שאל הרצל.
יונתן הנהן והצביע לקומה העליונה.
"תודה רבה לך", הגה הרצל והלך בשלווה.
המזכיר והסבתא צעקו "היאאהאהאה" בפעם השניה, ונגחו אל עבר ווטסון וקרול שוב.
הרצל פתח את הדלת של החדר של קרול, והציוניות הבלתי אנושית שלו סינוורה את החדר.
המזכיר והסבתא איבדו את הכיוון ונתקעו הישר בקיר.
"המרפסת בחדר הזה?" הגה לבסוף הרצל בנימת שאלה, לאחר מספר שניות של שתיקה.
"כן היא שם", אמרה קרול והצביעה אל עברה.
הרצל הלך אל המרפסת ונשען על המעקה שלה באלגנטיות.
"קרול, אני חושב שצריך לחזור לתקן את לולאות הזמן. להרוג את הבן זוג שלך, למשל."
"אבל למה עכשיו? בכל מקרה נעשה את זה בסוף"
"לא בהכרח-- וחוץ מזה, כבר עברת עשרים שנה ואת עדיין לא עשית את הטיפול לעצירת הזדקנות"
"ווטסון, יש לי פה עבודה טובה, פלוטונים שאני מכירה, החיים הסתדרו לי, אתה יכול ללכת לתקן לולאות זמן לבד."
"קרול. אני צריך אותך."
"כן כמובן" ענתה לו קרול בציניות.
ווטסון לקח את סכין החמאה של קרול וזרק אותו אל הגב של הרצל.
"נאצי מזדיין תמותתת!!" הגה הרצל בייסורים ובכעס.
"עכשיו יש שתי אנשים מעולפים והרצל גוסס בתוך המשרד, את בטוחה שעדיין יש לך עבודה?" אמר ווטסון וניסה להסתיר את החיוך המרוצה שלו.
קרול הסתכלה על ווטסון במבט המום, אספה את הדברים שלה וקפצה מהחלון.
היא ריחפה באיטיות ובהאצת כובד של אפס נקודה שש מטר לשניה בריבוע אל עבר האדמה הפלטונית של החצר האחורית של הבניין.
החור בצורת שרלוק בליבו של ווטסון חזר שוב, בעוד הוא בהה בקרול מתרחקת ממנו.
לפתע משהו קפץ עליו.
ווסטון התגלגל, וחפץ קטן נפל מכיס חליפתו.
המשהו היה סבתא שהחזיקה מקלות תפירה פלוטוניים מחודדים להפליא, והחפץ הקטן היה הפנקס של ווטסון, שעכשיו היה משופד על מקל תפירה פלוטוני מחודד להפליא. דפיו של הפנקס עפו לכל עבר.
"פאק." אמר ווטסון.
Comments (0)
See all