[פלג]: הלילה לא נגמר, שניות, דקות, שעות, ימים. רעיונות חסרי ערך שהומציאו על ידי בני אנוש חלשים ולחוצים שחייהם מתחילים ונגמרים בפוף. זמן, הערך שמעצב כל אספקט במציאות כבר לא היווה מחסום לאיש, איש מושך למדי.
הוא הרים את ראשו והסתכל על המגדל הגדול מולו, עבודה משובחת ויפהפה, היה אפשר ממש לדמיין את חיוכו של הארכיטקט שבנה אותו לאחר לילות רבים חסרי שינה ומנוחה. העובדים שעבדו ביחד זמן רב כדי לבנות אותו, מכניסים את נשמתם וזיעתם אל תוך האבן ולבסוף עומדים ממרחק ובוהים בעבודתם.
כל זה אם מתעלמים מהעובדה שהמגדל עקום.
"פיזה הא?" דוקטור ווטסון אמר ונקש באצבעותיו. הירח החל לזוז, הגשם נפל לקרקע, ובשירותים דוקטור ווטסון גמר סוף כל סוף.
האנשים התחילו ללכת, עסוקים בעיניינם, והדוקטור הוציא את פנקס העור, הקליק על העט וסימן קו בעמוד הראשון, בדיוק מעל 'אין לי מושג איפה אני נמצא', וסגר את הפנקס.
דוקטור ווטסון החל להתקדם בשביל הרחב, דשא נמוך בכל צד, והמון המון אנשים שכנראה לא מבינים את הקונספט של שינה. אור בקע ממסעדה במרחק וווטסון נזכר שהדבר האחרון שהוא אכל היה דג חסר מזל שבחר לקפוץ מעל המים בדרכו אל מגדל פיזה.
הוא התיישב בשולחן וקרא למלצרית, המלצרית המופתעת הגיעה אל הדוקטור ולקחה את הזמנתו, ספגטי עם דיו של דיונון, וככל שהוא תיאר את רמת ההכנה של הפסטה המלצרית נראתה מופתעת יותר ויותר. ספגטי אל נארו דה ספייה היא מנה מאוד מוכרת באיטליה, חשב לעצמו ווטסון כששם לב להבעת פניה של המלצרית. ואז הוא הבין שהוא דיבר איטלקית מושלמת.
הוא פתח את הפנקס בעמוד השני וכתב איטלקית. מתחת לעצירת זמן, בעיטת קאראטה, ומטבע של חמישה פאונד.
לא עבר זמן רב והמלצרית חזרה עם המנה המפורסמת, שיערה האדום קשור בגומייה, דוקטור ווטסון תופף עם קצות אצבעותיו על השולחן. לא הייתה לה גומייה קודם, חולצתה הייתה מקומטת במרכזה ובאיזור ליד הצוואר, וסינרה היה קשור בקשר פרפר שבו החוט הימני עולה על החוט השמאלי. "גברים לא יודעים לקשור.." ווטסון מלמל לעצמו. גרבה השמאלית נגרבה הפוך, שרידי זיעה שנוגבו היו על מצחה, ובושם חזק מאוד בקע ממנה. כמנסה להערים על ריח הזיעה.
"ספגטי עם דיו של דיונון, בבקשה אדוני. אני אליז, המלצרית שלך להיום". חיוך עלה על פנייה, חלקו מהתחייבותה לעבודתה כמלצרית וחלקו מהילד היפהפה שחיכה לה במטבח, היא ידעה שמה שקרה היה לא נכון אבל היה בו משהו, שונה...
"תודה לך אליז. אם את כבר כאן, התוכלי ללוות אותי למטבח?" דוקטור ווטסון אמר בקול רגוע. החיוך שלה הוחלף ברגע אל פנים דואגות ולחוצות. "א-א-אדוני אתה לא יכול לבוא למטבח עכשיו...! יש לנו שם שיפוצים! כן, שיפוצים". טיפות זיעה הופיעו על מצחה והיא רעדה למקצת.
"שיפוצים במטבח? בזמן שמבשלים את האוכל שלי? עכשיו אני חייב ללכת לבדוק" אמר דוקטור ווטסון בקול פגוע שהסתיר את החיוך הענקי שעלה במוחו, בינגו, ישר אל תוך המלכודת שלי.
אליז חסרת האונים ניגבה זיעה ממצחה בעזרת המגבת שהייתה מוצמדת לסינרה והחלה להוביל את ווטסון אל המטבח. "בבקשה אל תהיה שם, בבקשה אל תהיה שם" היא מלמלה לעצמה, היא עמדה לימינו של דוקטור ווטסון, הם נכנסו אל תוך המטבח ואליז נשפה בהקלה, לאונרדו הטבח עבד במרץ, הקפיץ פסטות במחבטות וערבב את הסירים מלאי הרוטב החינני. רעש בעבוב הרוטב נלחם ברעש תסיסת השמן ומילא את המטבח בסינפונייה של ריח וטעם. לאונרדו שחרר קללה עסיסית כשראה את הפולש עם המקטורן בתוך מטבחו, "מי אתה אמור להיות חתיכת-". "סליחה מקרב ליבי אישי הטוב" אמר דוקטור ווטסון. "תמיד תהיתי איך נראה מטבח איטלקי מבפנים". הדלת של המחסן חרקה. "אתה מתכוון לצאת מפה?" שאל לאונרדו וטיפה של כעס התגנבה לקולו. "הממממ רק רגע אחד..." ענה דוקטור ווטסון בלי להסתכל עליו, כל צומת ליבו הייתה ממוקדת במחסן.
ליבה של אליז קפץ כשהבינה לאן מבטו פונה, היא החלה להגיד משהו אבל הדוקטור לא הקשיב, הוא כבר החל להתקדם אל המחסן, אליז באה לעצור אותו והפילה בטעות כוס, דוקטור ווטסון נקש באצבעותיו והפסטות קפאו באוויר, הכוס עצרה סנטימטרים מהריצפה, ואליז הייתה המומה לגמרי.
הוא הדף את הדלת שעצרה במקומה מיד אחרי שהפסיק לגעת בה ונכנס אל המחסן, עשן מילא את החדר ושאריות של עיגול של אש היו על הרצפה, "מעניין ביותר... שניות ספורות והוא היה עדיין פה". הרצפה עדיין לא הייתה מתוקנת לגמרי, דוקטור ווטסון עמד והסתכל לכמה זמן על המרצפת המרוסקת.
האצבעות של אליז זזו.
ווטסון הסתובב. "מוזר, כנראה דמיינתי" האצבעות של אליז זזו שוב. "הו... אני מניח שחברתנו היא קצת יותר ממה שחשבתי שהיא, מעניין." אליז קפצה על דוקטור ווטסון והפילה אותו לרצפה, "מאוד מעניין" הוא אמר וקם חזרה. אליז קפאה באוויר, מבט מבולבל ביותר ניכר על פניה. דוקטור ווטסון התקופף תחתיה והתרומם, סוחב אותה על כתפו הימינית.
הוא התקדם אל מחוץ למטבח, יונים קפואות עמדו בשמיים וילד עצר בעודו בדרך לנפילה על המדרכה. ווטסון הלך אל כסאו והרים ממנו את הכרית שהונחה עליו, הוא זרק אותה כלפי כיוון נפילתו של הילד והיא קפאה כשעזבה את ידו. גנב איים על אישה בסכין ופניו שעצרו במקומן הביעו שהוא לא קיבל את מבוקשו ושהוא בחר באופציה ב. דוקטור ווטסון שיגר אגרוף ישר אל בטנו של הגנב ולקח את הסכין מידו, הוא כיוון לרגלו של האיש עטוי כובע הגרב וזרק, הסכין עמדה באוויר בדרכה אל קורבנה.
ווטסון נקש באצבעותיו והשעון חזר לחיים, היונים המשיכו לעוף לתומן, הילד נפל בבהלה אך נחת על הכרית הרכה, והשודד עף שני מטרים אחורנית וירק דם מפיו, הוא ניסה לברוח אך סכינו הייתה תקועה ברגלו. הדוקטור הוריד את אליז המבולבלת מעט, היא נדה מצד לצד אך לבסוף התייצבה.
אליז הסתכלה על ידיה, "השעון קפא, לאונרדו קפא, כולם היו קפואים.... חוץ ממך", "אכן כן אליז" ענה דוקטור ווטסון. "ואנחנו בחוץ עכשיו..." "גם זה נכון, כן". "והילד ששכבתי איתו במחסן, הוא הופיע משום מקום... רגע, לא, הוא הופיע מהרצפה". "רגע מה, חשבתי ששכבת עם לאונרדו, את עשית מה?!".
אליז הפסיקה להסתכל על ידיה וקפצה את ידה לאגרוף.
ניצוץ צהוב עבר בעיניה הכחולות והדם שיצא מפיו של הגנב קפץ חזרה פנימה, הילד הקטן התרומם מהכרית, ואגרופו של ווטסון נכנס ויצא מהשודד, הסכין קיפצה מהרגל אל ידו של הדוקטור ולאחר מכן אל ידו של הגנב. ווטסון לקח את הכרית מהרצפה החזיר אותה לכיסאו, והלך אחורה אל עבר המטבח כאשר הוא סוחב אוויר על כתפו הימנית.
אליז רצה אל המטבח ופתחה את אגרופה כאשר ווטסון פגש לראשונה את לאונרדו ועמדה לשמאלו. דוקטור ווטסון חזר לצעוד קדימה והביט לימינו, לא היה אף אחד מימינו, הוא הביט לשמאלו ואליז הייתה שם, מבטה היה שונה ושידר הבנה מלאה של הסיטואציה. דוקטור ווטסון חשב לרגע והבנתו הייתה כקיר זכוכית שהתנפץ, חיוך עלה על שפתיו והוא נקש באצבעות.
פרצופו הכועס של לאונרדו קפא, המחוגים של שעון הקיר נתקעו במקומן, וזבוב ומחבט חשמלי ניהלו קרב מבטים שנמשך לנצח. ווטסון נשען על הקיר והוציא את שעון הכיס שלו כהרגלו, הוא הבין מה הוא עושה ושבר את השרשרת. הרים את השעון הקפוא אל מול פניו וניפץ אותו ביד אחת, הרסיסים עמדו קפואים מילימטרים ממכונת המחוגים. אצבעותיה של אליז החלו לרעוד לאט, הן התקרבו זו לזו, ולבסוף נסגרו לאגרוף. ניצוץ צהוב עבר בעיניה וחיוך קטן התגלה על הפנים שלה, היא שיגרה את אגרופה אל החלל ושברה את מרקם המציאות סביבה.
שעון הכיס השבור של דוקטור ווטסון עמד באוויר במקומו ואליז צעדה אל בעליו.
"הא זה שינוי מרענן" אמרה אליז, "אכן כן" אמר הדוקטור בלי להסתיר את מבטו מלא הפליאה. אליז הוציאה את הגומייה משיערה האדמדם וזרקה אותה, הגומייה עמדה במקומה ואליז הוציאה חצי צחוק וחצי צרחה, דוקטור ווטסון חייך.
דוקטור ווטסון הושיט את ידו אל האישה, "דוקטור ווטסון" הוא אמר, "אליז דוריאן" היא אמרה ולחצה את ידו של ווטסון. הוא הוציא את פנקסו ופתח אותו בעמוד בעמוד 3 וכתב 'אליז דוריאן' בשורה הראשונה, הוא סגר אותו והביט אל אליז שכבר הספיקה לבעוט בכל כלי המטבח והסירים בחדר, שכעת עמדו במקומם הפוכים לגמרי באוויר.
"התלכי איתי?" שאל דוקטור ווטסון בחצי גיחוך, "כמובן!" היא אמרה ונכנסה אל המחסן ביחד עם ווטסון, במרכז המחסן ילד רקע ברגלו, ילד בן שבע בעל שיער בלונדיני קצר שכיסה את עינו הימנית, חולצתו הירוקה סימנה שלא הספיק להחליף בגדים בין מסעותיו, ומכנסיו החומים שהגיעו עד לברכיו היו חרוכים בקצוות, מבליטים את רגליו היחפות והחזקות.
רגלו של יונתן כבר הייתה כמה סנטימטרים בתוך הקרקע, אליז ודוקטור ווטסון החזיקו חזק בחולצתו והנהנו אחד לשנייה.
אליז נשקה ללחיו של יונתן והדוקטור נקש באצבעותיו.
יונתן הקטן אליז ודוקטור ווטסון נעלמו אל תוך האדמה.
Comments (0)
See all