[רון]: "רגע, אז הבת דודה הסודית שלך התחפשה לחתול הרחוב כל הזמן
הזה????" אמר ווטסון בזעזוע. "הו ווטסון. אתה מסתכל, אבל אתה לא מסתכל", אמר שרלוק הולמס הלא הוא בנליקט קאמברבמבר.
ציפורים שרו להן מחוץ לחלון.
שרלוק קם מספתו בפתאומיות וירה על הקיר.
"אוי שרלוק, למה שתעשה דבר כזה שוב?" אמרה הגברת האדסון ונתנה לו מבט מאוכזב.
בננהדיק קוקומבריץ' לא הגיב, וירה שוב בקיר.
"אוקי, זה מספיק!!" אמרה הגברת האדסון והורידה את המסכה שלה - ומאוחריה - הפרצוף של מרי.
ווטסון, שעדיין לא התאושש מהגילוי האחרון שסופר לו, הביא את כל האנרגיה שנשארה לו כדי להיות מופתע שוב. "מהה?!?" אמר, ושתה מכוס התה שלו בשביל להירגע.
שרלוק המשוחק על ידי בניבני ילדרע הסתכל על מרי במבט חודר. הוא התקרב אליה, צבט לה את הלחיים, ומשך בחוזקה.
"התגעגעת אלי?" שאל פרופסור מוריארטרי, שהופיע מאחורי המסכה וצחקק צחוק מרושע. שרלוק הרים את ראשו ובחן את מוריארטרי, בעוד ווטסון צעק "מהההה?!?!?!?!", וירק את התה מפיו.
"הכל כל כך הגיוני!" הצהיר באמבלבי קראנצ'יבאנצ' בהתלהבות.
"מה הגיוני??" שאל ווטסון
"סגול!" אמר שרלוק הידוע גם בתור בלוברי צ'רמנדר, פתח את הדלת והחל לרדת במדרגות. או לפחות זה מה שהוא היה עושה, אם גבר מושך למדי לא עמד בכניסה והפריע לו.
ווטסון ישר את המעיל שלו ופנה אל ווטסון.
"תעזוב את החבר הפסיכופת שלך ובוא איתי." אמר לו בנונשלנטיות.
"אני לא פסיכופת, אני סוציאופת בתפקוד גבוה, תעשה את המחקר שלך!" אמר בוםביץ' קארוואן.
"ההבדל הוא סמנטי בלבד ופסיכולוגים מחשיבים אותם כאותו הדבר" ענה לו ווטסון המושך למדי וזרק פצצת עשן על הרצפה. הוא פעל בזריזות וביעלות, ותפס את ווטסון האחר כמו שינשוף דואה ותופס את טרפו.
שרלוק, או בלונז קרמלז', שם לב לתנועות בעשן ההכבד שבאוויר, וקפץ אל עבר ווטסון וווטסון, שהיו כבר מחוץ לדירה.
ווטסון הוציא את אקדחו וירה בבנדיקט קאמברבטץ'.
הקליע פגע לו ברגל. הוא נפל על הרצפה בחבטה ליד ווטסון הלא מושך למדי.
"למה שתעשה דבר כזה? אתה ידעת שהוא עומד לירות בך, ואולי היית נפגע בלב!"
"זה מה שחברים עושים, לא?"
ווטסון המושך למדי גלגל את עיניו למראה הפאנסרביס חסר הבושה וזרק עוד פצצת עשן.
ווטסון גרר את ווטסון עד לרחוב, ואז הצמיד לו רובה לראש. "אם אתה לא רוצה שזה יגמר רע, אתה תיכנס איתי למכונית. ומעכשיו קוראים לך שרלוק."
ווטסון ששמו שונה לשרלוק על ידי שרלוק ששינה את שמו לווטסון התיישב בדלוריאן ברגליים רועדות. "למה קוראים לי שרלוק?", שאל
"כי ככה. אל תשכח לחגור." ,הסביר ווטסון בחוסר סבלנות.
מבטו של שרלוק החדש הופנה למחזיק הכוסות שבין המושבים, שבו נחה טבעת זהובה ונוצצת.
"אה, הטבעת הזו מיקום אחר, היא לא ממש מיוחדת כאן." אמר ווטסון.
ואז הוא הסתכל על שרלוק.
ואז הוא הסתכל על הטבעת.
ואז הוא הסתכל על שרלוק.
ואז הוא הסתכל על הטבעת.
"הכל בסדר?" שאל שרלוק בטון מפוחד.
"כן.. סתם נזכרתי במשהו" ענה לו ווטסון, והסיע את הדלוריאן אל המרחק.
[פלג]: חושך, זהו הדבר הוודאי היחיד בעולמנו, חושך וכלום ושום דבר. היקום הוא אינסופי, כנראה, הוא קיים מיליארדי שנים, כנראה, והוא נוצר מהמפץ הגדול, כנראה. אבל ברגע שיוצאים מהבועה הקטנה שנקראת כדור הארץ כל הרעיונות נמחקים ומחשבה אחת תופסת את מקומם. 'וואו לשום דבר אין משמעות'. הכל כל כך ריק וחסר כל וגדול, מאוד מאוד גדול. החיים הם מרוץ, גלגל עכברים, ילד שמנסה להשיג את הסוכרייה במכונת מנוף טופר. אך מה שמתחולל מעלינו, סביבנו, לא קשור בשום צורה לחיינו, הוא, רגוע?
התקרה התפוצצה ושלוש דמויות הופעו במשרד לענייני מו ומו של ממשלת פלוטו.
החלון השמאלי היה מנופץ לרסיסים, אדם בעל זקן רב מימדים ופטיש למרפסות שכב על הרצפה כשפניו מופנות מטה וסכין חמאה תקועה עמוק בגבו, בחור מחוסר הכרה שכב על הרצפה מפושק איברים שלושה וחצי סנטימטרים מקיר לבנים שלא הגיע מכדור הארץ, לא, הוא לא... הא! מצדו השני של החלון המרוסק אישה מושכת למדי עמדה כשתיק בגודל ממוצע על כתפה הימנית, רק שלושה ריצ'רצ'ים מתוך ארבעה היו סגורים. היא ארזה לפני עשרים, לא, שלושים ושתיים שניות בדיוק. ואיש מבוגר אך מושך למדי מצא את עצמו ללא חליפה, שהיא כמובן נקרעה לגזרים ועפה שני מטרים אחריו. עיניו היו מקווצות וגבותיו התעקלו, כעס ברק מעיניו וידו הייתה על אקדח באורך 7.3 אינצ'ים שחיכה בסבלנות ובנועם בחגורתו.
יונתן הקטן ניער את דוקטור ווטסון ואליז דוריאן מעליו ויישר את חולצתו הירוקה, אליז חיזקה את קשר סינרה ווטסון העיף אבק ממקטרונו. "היי ווטס" אמרה אליז, "למה אתה נראה כאילו אתה הולך להרוג אישה זקנה?, ו.. למה אתה זקן שעבר טיפול פנים גרוע?"
חמשת הברנשים בהו אחד בשני לכמה רגעים, דוקטור ווטסון החל להוציא את פנקסו אך הסתכל על עיניו של הזקן, חייך חיוך קטן, והחזיר אותו לכיסו.
האיש המבוגר התעצבן אפילו יותר. "ייוווו עכשיו אני צריך להרוג עוד אחד?! חשבתי שהרגתי את כולם! אפקט מייק לולאת זמן בולשיט מזדיינת כוס אמ אמא של החרא הזה!". האישה מחוץ לחלון קפצה פנימה, היא ריחפה לאט לאט עד שנכנסה ונחתה על הרצפה. היא הביטה אל התקרה חסרת הפתחים והשלמה להפליא, "הוא ווטסון חומד, קל להרוג אותם, קשה למצוא אותם. הוא הגיע אליך! כל מה שנותר לעשות זה לסיים את העבודה".
אליז ודוקטור ווטסון החליפו מבט של 'כן היא ריחפה הרגע', היחיד שעל הבעת פניו לא היה כעס או בלבול היה יונתן הקטן שהתקדם אל הרצל ושלף ממנו את סכין החמאה. "אנחנו בפלוטו, המסה שלו היא 0.2 אחוז ממסת כדור הארץ" הוא דיקלם.
אליז קפצה ונתקעה בתקרה, "אווץ" היא אמרה כאשר היא אט אט ריחפה מטה. "מי אלה השניים האחרים ולמה הם מדברים בפאקינג איטלקית, מה קורה פה?!" שרלוק ווטסון נשם נשימה עמוקה, "אוקיי בסדר, שלושה זה לא ביג דיל, היינו צריכים להוריד שני בניינים ב 2001, שלושה לא באמת ישנו.
ילד קטן רץ מצד אחד של המסדרון לצד השני ונעלם. בשלב הזה יונתן הקטן איבד את זה והחל לדקור את הרצל שוב ושוב ושוב ושוב, דמעה קטנה מפניו של יונתן זלגה והתפוצצה בין החתכים, שרלוק ווטסון שלף את אקדחו וירה ישירות אל דוקטור ווטסון, קרול הייתה עסוקה בלהוציא תפוז מתרמילה.
דוקטור ווטסון נקש באצבעותיו ופיהק פיהוק ארוך, בזמן שאליז ירקה על הקונספט של חוקי הפיזיקה. הוא התקדם באיטיות אל ווטסון והעביר את אצבעותיו על פניו של האיש הקפוא. "ליז, תזכירי לי בחיים לא לעבור טיפול פנים בפלוטו, הדבר הזה מרגיש כל כך מלאכותי", "כן הא" אמרה אליז והנחיתה כאפה מצלצלת על לחיה של קרול שאצבעותיה בדיוק נסגרו על התפוז הכל כך נחפץ, לסתה התעקמה בזווית מפחידה ואליז תפחה שתי תפיחות על ראשה של קרול, חיוכה הערמומי על פניה של אליז הוחלף בחיוך חמוד ומלא אהבה.
דוקטור ווטסון החל להסתובב בחלל. מקום מאוד רחב, שהרגיש מאוד... ריק... לא מקלדות, לא מסכים, לא אנשים..? רגע אחד.
הדוקטור הסתובב אל הקיר מאחוריהם, ולאחר מכן אל הקיר לידו, ולידו. קירות יפהפיים, חסרי פגם וחלקים, חלקים, שום תמונות, שום כרזות, שום דבר.
"אליז הם התכוונו לעזוב" אמר ווטסון לבסוף ושבר את השתיקה הארוכה. "הא, אני מניחה שכן.." אמרה אליז. "הזונה אמרה שהם הורגים ווטסונים, עוברים במרחב ובזמן וזה" היא הוסיפה, " כן, כן, זה מסביר איך הם הגיעו לפלוטו" אמר ווטסון. "אנחנו צריכים לעקוב אחריהם!", "אני חושב שזה יעזור... יונתן?" אליז הנהנה והתקדמה אל עבר הילד מעל גופתו של חוזה המדינה.
היא קפצה את אגרופה ושיגרה אגרוף וו שמאלי היישר אל תוך פניו של יונתן הקטנה, עינייה הבריקו בצהוב והילד קם לחיים. הוא עף אל הקיר והוטח בו, מחוסר הכרה לכמה שניות, קלט את מצבו והתרמם במהירות.
הלסת העקומה, הכדור הקפוא, והדם שנישאר במקומו לא הבהילו את יונתן הקטן. שכן הוא מתנייד דרך ניפוץ רצפות קוסמיות. "פששש מרשים דוקטור" הוא אמר וליטף לחיו הסגולה.
"יונתנוש! אתה תוכל לקחת אותנו לאן שהווטסון השני הולך נכון?" אליז אמרה בנחמדות. "כן בטח, אבל זה יעלה... את יודעת למה אני מתכוון" יונתן אמר וקרץ. דוקטור ווטסון שיגר סטירה מצלצלת אל לחיו של יונתן כבדרך אגב והפיל אותו לרצפה. מבט של פליאה זרח על פניה של אליז והתחלף בשמחה קורנת.
"אני אקח את זה ככן" אמר הדוקטור וקרץ לאליז שחייכה בהבנה.
דוקטור ווטסון נקש באצבעותיו והשעון חזר למסלולו. הכדור נתקע עמוק בתוך הקיר, קרול צווחה בכאב, והרצל המשיך לדמם על הרצפה.
לפני שאיש חזר להכרתו והבין את המצב, אליז סגרה את אגרופה וניצוץ צהוב עבר בעינייה. יונתן הקטן רץ אחורה אל הרצל ודקר את דמו חזרה פנימה, לסתה של קרול חזרה למקומה ואיבדה את תפוזה בתנועות הפוכות, והכדור של ווטסון הזקן נשלק חזרה אל אקדחו והוכנס לכיס.
הרצל נשם ואליז הרפתה את אגרופה, הדוקטור והאיטלקייה קפצו על הילד ונעלמו כאילו האדמה בלעה אותם.
.
.
גשם. טיפות מים אלוהיות הנופלות מהשמיים כמתנה מהאלים הרחמניים. כל טיפה וטיפה ייעודה ידוע וכתוב, העננים השחורים נצמדים יותר ויותר וטיפות אלו עושות הכרות עמוקה עם הקרקע. מלטפות עלים רכים ומתנפצות על אבנים, שווה בשווה אל כל החיים. כי כולם צריכים גשם, כולם רוצים גשם, אבל בחיים לא כולם מקבלים מה שהם רוצים.
דירה 221 ב' ברחוב בייקר היא הדבר המבולגן ביותר שהעולם ראה מאז שארד רצח בדם קר את טוסטי.
"איכ כל כך מבולגן פה" אמרה אליז. "מי שם?!" צעק איש תמהוני ומוזר, הוא החזיק אקדח בידו. דוקטור ווטסון העיף אבק ממקטרנו והרים את מבטו. שיערו המוזר של האיש
הוסתר תחת כובע בלשים ישן, ולבושו היה מורכב ממכנסיים בלויות ומקטורן בעל טלאים. ווטסון גיחך והעביר את אצבעותיו על מקטורנו שלו, שהיה עשוי מעור איטלקי משובך, נעליו היו רכוסות בקשר שהדוקטור לא הכיר ועיניו האדומות רעדו, מבט חטוף בשולחנו והסיבה הייתה מובנת מאליה, הר הקוקאין שהועמס עליו היה גלוי מקילומטרים.
האיש שלף את אקדחו וכיוון על הפורצים, "מי אתם ולמה אתם מדברים איטלקית לעזאזל?!", "אה שיט עשינו את זה עוד פעם ווטס". אמרה אליז ושמה את ידה מאחורי ראשה, יונתן הקטן חייך ומזג לעצמו כוס יין מהבקבוק שהונח על השולחן. הוא לגם לגימה ארוכה והתיז את כל תכולת פיו, "מה זה היין סוג ז הזה? איכ, בהמה" הוא אמר וניגב את הפה שלו בשרולו.
אליז בדיוק שמה לב שכאשר הם נכנסו הם הפילו את התמונה מאחוריהם. "אופס" היא אמרה בנונשלנטיות ושיגרה אגרוף שהיה מפלח אדם בוגר היישר אל המרכז. ניצוץ זהוב עבר בעינייה והתמונה קפצה אל מקומה הראוי, עקומה על הקיר.
הגברים שעמדו לצידה של האישה אדומת השיער וקשורת הסינר לא הנידו עפעף, מה שאי אפשר לומר על האיש התמהוני, שאיבד את השיט שלו.
הוא כיוון את האקדח שלו אל הקיר והחל לצרוח ולירות, בום! בום! בום! בום! בום!
יונתן הקטן הוציא אטמי אוזניים מכיסיו והציע גם לווטסון ואליז, שחטפו אותם בשמחה, אישה מבוגרת וטובת לב רצה אל עבר הסלון "שרלוק!!! הכל בסדר???". "שרלוק הא?" דוקטור ווטסון אמר והוציא את פנקסו שכבר הספיק לצבור קצת אבק, עבר בין הדפים, ועצר על אחד.
אין לי שרלוק, אין לי דולוריאן.
הוא סימן קו על אין לי שרלוק וחייך.
הדלת למטה נפתחה והאיש הזקן שעבר מתיחת פנים פלוטונית נכנס פנימה, אליז, דוקטור ווטסון ויונתן הקטן קפצו והתחבאו מאחורי הספה, "אני לא פסיכופת, אני סוציופת בתפקוד גבוה, תעשה את המחקר שלך!" עשן הצטבר בחדר. בנדיקט קמברבצ'בצ'בצ'בצ' זעק בכאב לאחר שכדור נורה ברגלו, דוקטור ווטסון הזקן חטף איש בעל יופי ממוצע ורץ אל מכוניותו. בזווית העין הדוקטור הצעיר קלט שהאיש הנחטף הוא עצמו ווטסון.
"ווהו!" צעק דוקטור ווטסון . המכונית החלה לעשות רברס באיטיות עד שעצרה מול פניו של האיש לבוש המקוטרן, ביצי בנדיקט בץ' דידה החוצה בכאב, "אההההה! לא די בכדור כדי להפיל את שרלוק הול-" דוקטור ווטסון שלף את אקדחו, Colt1878
באורך שש וחצי אינצ'ים, וירה בשרלוק, היישר בתוך הלב. בנדיקט קמברבהחלגדשףמהחןשףנוןהנרש נפל על הקרקע. " !Figlio di "puttana היורה סינן דרך שיניו, ווטסון הפלוטוני יצא מהדלוריאן, בהה במחזה לכמה רגעים ארוכים ולאחר מכן רק חייך והוציא מטבע מכיסו, מטבע זהה לזה שבכיסו של דוקטור ווטסון.
הוא הטיל אותו באיטיות ותפס אותו, "הא, זה..." דוקטור ווטסון שיגר אגרוף אל תוך הבטן של ווטסון והמטבע נפל אל פתח הביוב, הדוקטור נקש באצבעותיו והדם שיצא מפיו של ווטסון קפא באוויר, דוקטור ווטסון שיגר אמפרקט לסרעפת של ווטסון, אגרוף וו ימני, אגרוף וו שמאלי, ברכייה. אליז הגיחה מאחורי הדוקטור ובעטה בפניו של ווטסון מצד שמאל, בעיטה שהייתה כל כך חזקה שאפילו שהזמן לא זז, ראשו של ווטסון רעד למאית שניה.
יונתן הקטן רץ ונתן לווטסון כאפה מצלצלת, ומיד לאחר מכן שלף את הטלפון שלו וחזר לשחק בו כשהוא נשען על הקיר.
שלושת האיטלקים הלכו אל עבר קצה הרחוב, דוקטור ווטסון שלף את אקדחו וירה בגלגל של הדולוריאן, הכדור קפא במקומו באוויר. הוא חשב לרגע ונישק את אליז המופתעת. זה היה נדמה כאילו עינייה בהקו שוב אך היא לא החזירה את הזמן לאחור, הם עצמו את עיניהם.
יונתן הקטן רקע ברגליו בקלילות בקצב קבוע, כמזרז אותם. שפתייהם הפסיקו לגעת והדוקטור הרים את ידו וזרק את האקדח של סטיב, השוטר מקנדה, שעצר במקומו באוויר.
יונתן שלף שוב את הטלפון שלו, אור סגול הבהב ממנו.
הם קפצו עליו, דוקטור ווטסון נקש באצבעותיו, ויונתן הקטן רקע ברגלו דרך מרקם החלל, חולצתו הירוקה נראית צהובה יותר באש האדומה, והאדמה בלעה אותם.
Comments (0)
See all