[רון]: מערכה אחת
מה לעזאזל
כאילו מה בכלל
למה הווטסונים תמיד הורסים את הכל? אתם לא יכולים להירגע לרגע אחד? אבל נראה שזה מה שקורה כשאתה קבוע יקום עם מכונת זמן. בכל מקרה, המשכתי לאכול את התפוז, בזמן שהווטסון שהכרתי שכב מובס על הרצפה. "אתה עומד לעשות משהו עם השלושה האלה?" שאלתי, בשלב הזה פשוט בשביל להתנשא מעליו. "אני אחשוב על משהו. את רוצה לעזור לי?"
הוא באמת חושב שיש סיכוי שזה יקרה?
"ווטס, אתה נואש."
קפצתי מהחלון שוב, והתחלתי ללכת לכיוון החנייה. טוב, זה היה פלוטו. המקום שהכי נהנתי בו בחיים שלי שעכשיו אני צריכה לעזוב. ולמה ווטסון חושב שאין לי בעיה עם להרוג את הבן זוג הקודם שלי? עזרתי לו לרצוח את פרנץ פרדיננט. ואת ווטסון. ואת הווטסון האחר, ואת ג'ון פאקינג קנדי, ואת ג'יי קיי רולינג. אבל את קרול אני אהבתי.
..גם את ג'יי קיי רולינג יותר גמלנו מייסוריה.
הוצאתי את המפתחות של המכונית הפלוטונית שלי ופתחתי אותה. המכונית הימנית בחניה צפצפה לאות זיהוי, וציפור פלוטונית שישבה על הרצפה לידה עפה לשמים מהצליל. רגע. המכונית הימנית? הדלוריאן של שרלוק היתה ליד המכונית שלי. היא לא היתה שם לפני רגע. טוב זה לא פעם ראשונה שזה קרה. או לפחות זה מה שאני חשבתי, עד שנערה לבושה בבגדים שגדולים עליה במידה או שתיים יצאה מהמכונית.
"הי. היכרות וכל זה." היא זרקה את המפתחות של הדלוריאן באוויר ותפסה אותם. "אני הבת שלך. והצלחנו להשיג את מכונת הזמן של ווטסון."
אה אוקי היא היתה מגניבה.
"מה עושים עם המכונה?"
"את יודעת, מציקים טיפה לווטסון, יוצרים טיפה שכפולים של עצמנו." הקול שלה דעך. "גם.. לא היה לי יותר מדי זמן לדבר איתך.. בזמן שממנו באתי. הכל כל כך מסובך."
יום כיף עם הבת שלי מהעתיד לא היה חלק מהתוכנית שלי. אבל בשביל הבת שלי, ובמיוחד כשנראה שהחיים שלה לא כל כך טובים? למען האמת- אפילו אם זו לא הבת שלי באמת, מה יש לי לפספס? "אבל לא נוסעים בזמן. ואני לא מתכוונת לתת לווטסון את הסיפוק של לפגוש אותי שוב"
"...מה?"
"ויש לך רובה במקרה?"
הנערה כיווצה את העיניים שלה מעבר למה שהן כבר היו מכווצות.
"נראה ששלושה אנשים התחילו איזה סיבוך חדש עם ווטסון, ומאוד אין לי כוח אליהם"
"אה.. אם יהיה לי רובה אני אעדכן אותך..?"
"מעולה"
נכנסתי למכונית והבת שלי נכנסה אחרי. היא נראתה טיפה מאוכזבת, ובצדק. אבל אני לא מתכוונת לתת לפרדוקסים להרוס עוד מהחיים שלי. "את רוצה לנסוע לתוך חור שחור? עדיין לא עשית את זה, נכון?" ניסית להיות מתלהבת כדי להעלות לה את מצב הרוח.
"כן, נשמע נחמד."
היא נשענה עם האמה על הקדימה של המכונית והניחה עליה את המצח לכמה רגעים. נראה שההתלהבות שלי לא עברה אליה.
"אה, עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך"
הבת שלי הרימה את הראש שלה והסתכלה עלי במבט מבולבל למספר שניות, ואז חייכה.
"נכון. כן. קוראים לי אליז."
בינתיים, ברחוב בייקר 22ב'; שרלוק הסתכל על החוטף שלו חוטף מכה בחטף. למרות שהוא חטף רק אגרוף אחד, הוא היה מרוסק לגמרי על הרצפה, ולקח לו חצי דקה טובה להתעושש. ווטסון קם והוציא את אקדחו, אבל התוקפים נעלמו כמו ניר כשרוצים לדבר איתו על העבודה בהיסטוריה (בסופו של דבר לא יכתבו את השם שלך על עבודות ניר).
"מה. הם. רוצים??"
ווטסון חשב לכמה שניות, ואז החזיר את הרובה לכיס בחליפתו.
"טוב, קודם אני אסיים עם העניין האחר."
לפתע הוא החל לבדוק את כל הכיסים בחליפה שלו.
"המטבע!" ווטסון אמר עם ספק של דאגה, והסתכל על הרחוב סביבו. עיניו נחו על פתח ביוב. שרלוק צפה מהחלון האחורי של המכונית כיצד ווטסון מוציא מכיסו כדור מתכתי. הוא סיבב את המתג המסתובב שלושה קווים, ומטבע פאונד בריטי עף מן הביוב ונדבק לכדור. בנוסף אליו נדבקו לכדור גם מזלג, מספר קליעים, ומשקה טבעוני 'עשיר בברזל'. "באמת עשיר בברזל", אמר ווטסון בעודו מנתק את המטבע מהכדור ומסובב את המתג בחזרה. ווטסון נכנס למכונית, הניח את המטבע בכף ידו והסתכל עליו.
"אתה יודע מה מיוחד במטבע הזה, ידידי?" שאל.
"לא." ענה לו שרלוק.
"מתאים לך לחשוב את זה"
"אני לא חשבתי כלו-"
"המטבע הזה תמיד רנדומלי. זה לא משנה אם אני אטיל אותו בדיוק באותו מקום, באותו לחץ אוויר, באותה תנועת יד, ובאותו משב רוח מדוייק... תמיד יהיה חמישים אחוז סיכוי שהוא יפול על עץ, וחמישים אחוז סיכוי שהוא יפול על פלי."
"אז, זה, סוג של מטבע קוונטי?", אמר שרלוק, שקרא את הכתבה המפורסמת 'פיזיקה קוונטית לתינוקות (מתים חיים ומה שבין לבין)'.
"אם תגיד את המילה קוונטי עוד פעם אחת בזמן הנסיעה הזאת אני מעיף אותך מהחלון אל הריק הבין זמני." אמר ווטסון בשלווה.
לאחר אינסופי שעות נסיעה, הדלוריאן נחתה. היא בהחלט עשתה את זה, אך לא בחניה או בכוכב, ולא בראשון, בשני, בשלישי או בכל אחד מימי השבוע האחרים. הדבר היחיד שהיה ניתן להגיד בבירור זה שווטסון ושרלוק היו בבניין הניהול. הם היו באולם גדול ומואר, עם עשרות אנשים ויצורים אחרים רצים, הולכים, וזוחלים ממקום למקום. עמודים עם פוסטרים שמציגים את העולמות החדשים של האלים המוצלחים היו מפוזרים במרחב, עם שומרים מפחידים למדי שעמדו לידם. מדרגות דלתות ומעליות היו בכל הצדדים, וברקוד להורדת האפליקצייה לניווט בבניין היה מודפס על הרצפה. בחור עם שיער צבוע בטורקיז שנראה כמו אדם שהשם שלו הוא או דני או סיימון, חילק רפרנסים בשקיות לאלים מתקשים.
"סטאר וורז! שר הטבעות! ג'יימס בונד! מיינקראפט! בחזרה לעתיד! יש לנו הכל, רפרנסים בחמישה כסף בלבד!"
ווטסון ניגש אליו. "אה.. דני, נכון?"
"לא, סיימון. אבל אני מקבל את זה הרבה." הוא חייך באופן סלחני. "אתה רוצה לקנות רפרנס?"
"רציתי לשאול אם אתה יודע איפה האלה קרול נמצאת."
"אה כן, היא בחדר הבריינסטורמינג."
"אוקי, שרלוק, אני כבר חוזר, תישאר באזור."
ווטסון הודה לסיימון והתחיל ללכת בצעדים גדולים לכיוון אחד מגרמי המדרגות.
שרלוק, לאומת זאת, עדיין לא הצליח לעכל את הכל. מה שהיה מפתיע באופן מיוחד מכיוון שהדבר היחיד בקיבה שלו כרגע היה תה, אבל נראה שזה לא עצר אותו.
"הייי! אתה רוצה לקנות רפרנס?" פנה אליו סיימון.
שרלוק הסתכל מסביב וווטסון לא היה בשום מקום קרוב. הוא כנראה הלך בזמן שהוא בהה באוויר.
"כן...?"
סיימון התחיל להוציא דוגמיות מהעגלה שלו כשלפתע הוא התחיל לחקור את הפנים של שרלוק.
"הי. הוא לא צריך להיות פה."
סיימון אמר בשלווה לשתיים מהשומרים שעמדו בחדר, שמיד הסתובבו ותפסו את שרלוק.
"מה אתם עומדים לעשות לי??"
"אל תדאג. זה בשביל להגן עליך."
בינתיים, לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה רחוקה; ווטסון 3 שיחק מול ג'אבה ההאט בקלפים.
"תורך." אמר ווטסון.
*ניצח את ג'אבה ההאט בקלפים.
"גובה דמא ליבו דובה!" אמר ג'אבה בכעס, והניח את הקלפים שלו על השולחן. שתי דרואידים וחרב אור. ווטסון הרים גבה.
*כבר לא שיחק עם ג'אבה ההאט בקלפים, כי על השולחן הופיע בפוף ווטסון מהיקום של BBC, אשר שמו כידוע שונה לשרלוק.
"..ווטסון מעביר שזה הזמן שטוסטי ימות." אמר שרלוק, והתחיל לרדת מהשולחן.
"גלמה דו????" ווטסון קם והושיט את ידו לג'אבה. "היה לנו משחק יפה, אבל אני צריך ללכת". ג'אבה לחץ את ידו, וווטסון הלך קדימה לעבר חללית, עם שרלוק מדדה בחול אחריו.
החללית נחתה על מקום שומם ואפור. מדבר ריק כמעט לחלוטין נפרש בכל כיוון של האופק, והחול נהנה מלהיכנס לשרלוק לעיניים. אפילו המדבר עצמו לא היה מוצלח במיוחד, כי נראה שמתחת שכבה לא גדולה של חול הייתה אדמה רגילה. מרחוק היה אפשר לראות באור הירח כמה בניינים קטנים לא מטופחים, ואורות בוהקים עם רעשים של מוזיקה מאותו הכיוון. שרלוק הסתכל על שלט שבור, שנראה כאילו עמד שם בשביל להיות כניסה לעיר: "ברוכים הבאים לגדרה". ווטסון עבר קדימה והתחיל ללכת לכיוון הבתים.
"איפה אנחנו?", שאל שרלוק. "אני באמת אשמח אם מישהו יסביר לי לפחות דבר אחד ממה שהולך פה כי אני כבר פתרתי תעלומות עם סוציאופת אבל עדיין אף פעם לא הרגשתי יותר מזולזל מאשר--"
"ששש, תרגע, אני אסביר לך", אמר ווטסון וטפח לשרלוק על הראש.
"אנחנו נמצאים בכדור הארץ. לפני 41 שנים בוצעה תוכנית ההצלה של האנושות, שהטיסה כמה שיותר אנשים לכוכב לכת יותר טוב, כשכדור הארץ הפך למקום שבלתי אפשרי לחיות בו. בשלב כלשהו מוצרי החשמל הפכו לחיים, ועכשיו מוצרי החשמל והאנשים שלא טסו לחלל חיים ביחד על הכוכב."
השניים התקרבו אל העיר, והיה ניתן לראות אותה יותר טוב. מימין לכניסה היו בקתני מחייה, ומשמאל בקתנים יותר גדולים, ומקום מואר שנראה שהיה בו אירוע. באחורי העיר היה אזור עם בניות גדולות שהוציאו עשן. "אנחנו פה בשביל לחקור על אפוקליפסת זומבים, וגדרה זו העיר עם הכי הרבה בני אדם באזור שהיא צריכה לקרות. אני חושב שזה מקום התחלה די טוב, הלא כן ידידי?". שרלוק הנהן בהסכמה, אבל זה לא שהוא יכל לגבש דעה אישית בנושא.
"ומי זה טוסטי?"
"מי?"
"טוסטי"
"אה, אל תדאג לגבי זה".
ווטסון פנה שמאלה, ושניהם הלכו עד לאזור המואר.
על הבמה עמדה שחקנית בשם יולי, שניסתה להיזכר במה שהיא צריכה להגיד. שרלוק צפה ביולי עומדת במרכז הבמה החשוכה, מחכה עד שהמספר יסיים את השורות שלו. שרלוק כמובן עדיין לא ידע שלשחקנית קראו יולי, אבל הוא עמד לגלות את זה בקרוב.
"הגיבור שלנו נולד בגיל צעיר בעיירה קטנה. לא היה בחיים שלו שום דבר מיוחד. ביום חמישי אחד גורלי הוא הלך לחנות-".
הקול של המיקרופון הדהד בין הצופים, ואור נדלק מעל ראשה של יולי. הזרקור השתעל. "השתעל?" חשב לעצמו שרלוק "כמובן, איך יכלתי לשכוח." שרלוק עדיין לא התרגל לעובדה שמכשירי החשמל דיברו. לא היה להם פה או רמקול, אבל הם עדיין איכשהו הוציאו קולות. בכל פעם שהם זזו הוא חשד שאולי ווטסון הזריק לו משהו, בגלל שלא היה להם שום גפיים. הם פשוט. זזו במרחב.
"או וואו! כמה שאני, אמ, אהה,
--אוהב ללכת לחנות היפה-"
המספר הפסיק לקרוא בספר המזוייף שלו והסתכל על יולי באכזבה. "יולי, עוד כמה פעמים את מתכוונת להרוס את ההצגות שלנו?"
"אני אומרת לך, ההצגות האלה מ ש ע מ מ ו ת, אין לי השראה" יולי הניפה את השיער שלה מהפנים אחורה, והסתכלה אל המרחק בדרמטיות. המספר הרפה את כתפיו והסתובב אחורה. "עוברים לחלק הבא!" לבמה נכנסו בריקוד חמישה אנימטרוניקים של חיות. הדוב, השועל, התרנגול, הארנב, והדביבון הקסום.
"אחת!" שר הדוב, והזרקור הכתום נדלק והאיר אותו.
"שתיים!" שר השועל, והזרקור הצהוב נדלק גם הוא.
"שלוש! שר התרנגול, והזרקור הכחול נדלק, והעיגולים של האורות של כל השלושה החלו לזוז במהירות גוברת על הבמה.
"ארבע חמש שש שבע שמונה תשעעעעעאעאעאעעא" שרו הדביבון והתרנגול, בליווי ריף גיטרה חשמלית מהתרנגול שהדהד באוויר. הקהל חיכה בקוצר רוח להמשך, אך חמשת האנימטרוניקים לא אמרו כלום. המספר הלך לקידמה של הבמה. "לשיר הזה קראו, אה.. 'פלא המספרים החד ספרתיים'! תודה רבה על השירה של הלהקה הנהדרת שלנו!". השחקנים קדו כיתה, הקהל מחא כפיים, וכך גם ווטסון ושרלוק. נראה שווטסון לא היה ממש מרוכז בלמחוא כפיים, אלא בדביבון, שעמד בצד ללא תזוזה. המספר ויולי התקרבו אליו, ויולי נתנה לו להשען עליה. "בוא, אנחנו הולכים לדבר איתה" אמר ווטסון וקם מכיסאו.
"שלום"
"שלום! אתם חדשים פה או שהזיכרון שלי לא טוב?"
"כן, אנחנו חדשים. אני ווטסון וזה ידידי שרלוק." ווטסון הושיט את ידו קדימה.
"אני יוליה, אבל אתם יכולים לקרוא לי יולי." אמרה יולי ולחצה את ידו של ווטסון.
"אז ברוכים הבאים לגדרה! מה מביא אותכם לעיירה שלנו?"
"אנחנו פה מהמועצה הגלקטית בשביל לחקור דבר שאנחנו מפחדים שיקרה בכוכב שלכם." אמר ווטסון, ושרלוק שילב את ידיו בניסיון להראות כמה שיותר מועצה-גלקטי.
"ומה זה הדבר הזה?"
"אני חושש שזה מסווג."
יולי נשענה על הצד של הבמה.
"אז למה שאני אעזור לכם?"
"מה את רוצה? כסף, ידע, אולי שאני אשיג לך דייט עם הזה בחליפה הכחולה?" ווטסון הסתכל על המספר. יולי צעקה "הי!" והפנתה אליו לב מאצבעות. המספר החזיר באצבע השלישית הכי לא מושקעת ששרלוק ראה בימיו, מה שהפך אותה בצורה כלשהי להרבה יותר מעליבה. יולי הזיזה את היד שלה כמו בובת גרב ודיברה בקול גבוה. "אוי אני ראש התיאטרון אני יותר טוב מכם"
שרלוק כיחכח בגרונו. "אז מה כן היית רוצה, יולי?"
יולי חשבה לכמה שניות. "...האם זה יהיה מעניין?"
"מה?"
"מה שאתם עושים, האם זה יהיה מעניין? נהיה די משעמם בשכונה שלנו בזמן האחרון."
"אני יכול להגיד לך שזה יהיה מאוד מעניין", אמר ווסטון בבטחון.
"אוקי, אז יש לנו דיל."
ווטסון הוציא מכיס פנימי בחליפה שלו פנקס, והתחיל לראיין את יולי.
"מה את יכולה לספר לי על העיר שלך?"
"לא משהו מיוחד, יש לנו די הרבה אנשים, כמובן הרוב עדיין חשמליים. אנחנו יחסית קרובים לעיר המחשבים, אז אם אנחנו מדברים איתם יש לנו טיפה יותר השפעה ממקומות אחרים."
" המחשבים.. הם הממשלה שלכם פה, נכון?"
"כן. מחשבים ענקיים שיותר חכמים מכל יצור אחר בכוכב הזה. אנחנו די בוטחים עליהם לקבל את כל ההחלטות, ולא שלמישהו יש בכלל סיכוי ללכת נגדם אם הוא היה רוצה."
"אוקי.. מה קרה לדביבון בהצגה?"
"אה, הוא נפגע בגלל תאונה בחזרות. אחרי שהמחסן עם חלקי הספיר נשרף, עדיין לא הספקנו לייצר חלקים בשביל אנימטרוניקים, אז בינתיים הוא עושה את מה שהוא יכול."
"שריפה? לא אמרת שלא קורה שום דבר מעניין אצלכם?"
"אוי נו, זה אפילו לא היה ממש מעניין, הספקנו לעשות על זה הצגה אחת והמפעלים כבר החזירו כמעט את כל מה שאיבדנו. חוץ מזה, איגור הרס את את כל הכיף די מהר עם ההרצאות שלו."
"מי זה איגור?"
"הוא מורה בבית הספר-" יולי הסתכלה על אדם עם משקפיים, שהיה לבוש בחולצה מכופתרת חומה והלך לכיוונה. "אה, מדברים על החמור"
"היי, יולי, אנחנו נפגשים אצלך עכשיו, לא?" אמר איגור בקול עמוק.
"כן, כן כמובן, אני רק אסיים לדבר עם ה.. תיירים פה"
"אה, תיירים? ברוכים הבאים לגדרה! אל תתנו ליולי לחפור לכם על עד כמה שמשעמם פה, זה לא כל כך נורא." אמר איגור, והמשיך קדימה.
"הו אני איגור והממשלה צריכה להתערב יותר בנשר", חיקתה יולי את איגור.
"סתם, אנחנו אוהבים אותו. יש עוד משהו שרציתם לשאול?"
"א-" התחיל ווטסון, אבל שרלוק קטע אותו. ווטסון נתן לו מבט מעוצבן.
"מה הולך עם מכשירי החשמל? מה זה אומר שהם חיים? הם עדיין מכונות, לא?"
"זה טיפה לא מנומס, אבל בסדר, אתה לא מפה. הם חיים כמו שאתה חי. רק שהמטרה שלהם הרבה יותר ברורה, ובגלל שהם לא מתרבים כמונו היא הרבה פעמים תהיה יותר חשובה מכל דבר אחר."
"כלומר?"
"כלומר, יהיה לטוסטר מאוד קשה לסרב אם תבקש להכין בו טוסט." אמרה יולי כמובן מאליו. "עכשיו, בואו נלך, אני מאחרת לפגישה של עצמי פה." יולי הסתובבה והתחילה לצאת מהאזור של הבמה. ווטסון סגר את הפנקס שלו, שבו הוא צייר העתק מושלם של המונה ליזה, והלך אחריה.
Comments (0)
See all