ווטסון ושרלוק הגיעו לביתה של יולי, איפה שהיתה כמות לא קטנה של אנשים וחשמליים מגדרה. על השולחן שהם ישבו לידו היו כמה בקבוקי בירה קטנים, ונשנושים מפחיות שימורים.
"אז אתה אומר לי שמוצרי החשמל מדברים אנגלית?" אמר שרלוק בהפתעה לאיגור.
"כן, בדיאלקטים שונים ובשילוב של מילים חדשות וזמזומים. יש די הרבה דקויות."
"אני לא חושב שאני מבין מילה אחת שהמיקרוגל פה אומר" אמר שרלוק בשקט.
"הממ, מיקרוגלית דומה לסקוטית של העולם הישן"
"זה מסביר הרבה."
ווטסון דיבר עם פסיכולוג בשם נורם על אוסף הקקטוסים הדקורטיביים שלו. "הקקטוס הזה שרד הכי הרבה" הוא הצביע על עציץ גדול יחסית בסלסלה שהחזיק קקטוס עם קוצים קטנים. "ואת הקקטוס הזה אני מחלק למטופלים, קל להשיג כאלה" הוא הצביע על קקטוס רגיל למדי.
"כל כמה זמן אתה משקה אותם?"
"כל שבוע שבועיים בערך,"
מיקרוגל בשם גל ג'וניור דיבר עם מקררית בשם מקררה.
"ואני הולך ברחוב"
"ממ"
"ואני רואה שם את תנורי"
"כן"
"ואז אני אומר לו הי!"
"אהא"
"והוא לא עונה לי בחזרה!!!!"
"כן"
"את מקשיבה בכלל???"
"אהא"
יולי היתה עסוקה במחשבה כלשהי. אחרי כמה שניות היא קמה מכיסאה. "אוקי, תקשיבו לזה!" אמרה יולי בקול רם, והשיגה את תשומת הלב של כל האנשים בחדר.
"שני תיירים מכוכב אחר, מובטל, מקררית, פסיכולוג ומורה נכנסו לדירה של שחקנית תיאטרון.
הפגישה הזאת היא פשוט התחלה של בדיחה אחת גדולה!" היושבים בשולחן צחקקו.
"אה, אז לה קראת מקררית ולי קראת מובטל?!" צעק גל ג'וניור.
"זה לא נכון?"
"אני אראה לך מה לא נכון!!!"
שרלוק צחק שוב. עד כמה שהמצב הזה היה מוזר, הוא היה משחרר יחסית למה שעבר עד עכשיו.
"תקשיב, גל, שמעת על המהומות ברדיוטאון? איכשהו אנשים התחילו לחשוב שהנשר הופך את החולים לגייז!" אמר איגור.
"מה לעזאזל??" זעם גל.
"כן בדיוק! המחשבים האלה לא עושים מספיק, לא בשביל לטפל במחלה, ולא בשביל ללמד אנשים עליה!"
"המחשבים רק מכעיסים אותי יותר ויותר"
"הכל מכעיס אותך." אמרה מקררה בנונשלנטיות.
"את מכעיסה אותי!!!!"
"גל, תזכור על מה שדיברנו" אמר הפסיכולוג.
"כןן לחשוב מחשבות טובות" אמר גל ג'וניור, ודמיין את מקררה מתפוצצת.
"אז אתם אומרים שהוירוס הזה עובר בין מוצרי חשמל? אני הייתי רוצה לבדוק את זה, כנראה יש שם משהו מאוד מעניין." הצטרף לשיחה ווטסון. איגור לגם מהבירה שלו. "מוצרי חשמל, לא מוצרי חשמל, בשלב הזה זה כבר לא משנה"
"אבל איך הוירוס מתפשט?"
"שאלה מעולה, אנחנו לא יודעים." איגור שתק לרגע.
"אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? את הבחור ההוא שעבר אצלנו לפני כמה זמן, שתיקן פה חשמליים."
"אההה, באדי, כן, הוא היה מאוד נחמד." אמרה יולי.
"למה הוא הלך?" שאל ווטסון.
"הוא הלך בלילה שהמחסן נשרף, אולי זה הפחיד אותו. אבל בכללי הוא עובר בין עיר לעיר ופותח בקתות תיקון, טכנאי נווד, אם תרצה. דווקא יכל להיות טוב לדעת לאן הוא הלך, גם מקררה צריכה תיקון, וגם רחפן קטן מהכיתה שאני מלמד נתקע בעלים של עץ לפני כמה זמן.", אמר איגור.
"אולי הוא הלך לעיר המחשבים? אם הם הממשלה אז כנראה הרבה אנשים מגיעים לשם והוא יכול לתפוס אותם לתיקון" הציע שרלוק.
"אהה, גם אתה חכם פה. כן, גם אני חושב שזה איפה שהוא נמצא. זה גם אותו הכיוון שאליו הוא הלך כשהוא עצר אצלנו. אני אומר שמחר נלך אליו, מה דעתך מקררה?"
"דעתי ניטרלית."
"מצויין!"
"אני וידידי גם נצטרף" אמר ווטסון. "עיר המחשבים נשמעת כמו מקום מעניין"
"וגם אני אלווה אותכם, בתור המדריכה שלכם לאזור" הוסיפה יולי.
"אויש תודה, את לא צריכה" אמר ווטסון בחיוך מנומס מאולץ.
"אל תדאג, אני לא עמוסה השבוע" החזירה לו יולי בחיוך יותר מנומס.
"וואו, כמה נחמד מצידך" אמר ווטסון בחיוך מנומס שאימץ את כל 43 השרירים שבפניו, ואולי גם מספר שרירים מהצוואר.
"אמא, איך נולדים רחפנים?", שאל להב, רחפן צעיר, את הוריו בתמימות. המנוע של אביו זמזם בחשיבה. "כשאמא רחפן ואבא רחפן אוהבים אחד את השני מאוד מאוד, הם הולכים למפעל המכונות ומבקשים רחפן". "אה, זה מאוד פשוט!" אמר להב, "למה אף פעם לא אמרו לי?". "כשתגדל תבין", אמר לו אביו, והוא ואשתו צחקקו. להב רחפף לו בעליזות לעבר בני, חברו הבן אדם. "לאן אתה הולך?" שאל אותו בני. "אני יוצע למסע עם איגור!". בני הסתכל לרגליו במבוכה. "סליחה שבגלל ששיחקנו אתמול התעקם לך הפרולרפולור". "אל תדאג, עומדים לתקן לי אותו!"
"להב, אתה בא? התיירים מחכים!" קרא איגור מרחוק. להב ובני נפרדו בשולם שולם לעולם, ולהב הלך אל עם ההורים והמחנכת שלו אל עבר שער העיר. "איגור, אני בוטחת בך לשמור על להב." אמרה המחנכת, גם היא בת אדם. "הוא האהוב עליך הא?"
"אין לי מועדפים!" אמרה המחנכת. איגור הנהן בציניות, ואז פנה לווטסון ושרלוק.
"אנחנו נלך ברגל, זה יקח לנו שעתיים, בערך אחרי שעה נעשה הפסקה, אתם תוכלו לטייל בבבל".
"בבל?" תהה שרלוק
"העיר של הדור הראשון שנשאר על כדור הארץ"
"והם קראו לה בבל?"
"היו הרבה דתיים."
ובכך הם יצאו לדרכם. מהרגע שהם כבר לא היו בגדרה איכות המדבר עלתה. החול עדיין היה בלתי נסבל, אבל הוא לפחות היה סגור על עצמו בנושא הזה. אחרי כשעת הליכה, איגור נעצר והוציא מחצלת מהתיק שלו, וווטסון, שרלוק, יולי, מקררה ולהב התיישבו עליה. מקררה הוציאה מבטנה כמה פחיות שימורים שאיגור חילק ליולי שרלוק ווטסון, ויולי סיפרה ללהב סיפור על נמלה אמיצה שהתרחקה יותר רחוק מהקן שלה מכל נמלה אחרת בקן, ובכך שברה את המבנה הקונבנציונלי והקונפורמיסטי של החברה שבה היא גרה. בזמן הסיפור היא ניסתה לפתוח את פחית השימורים, והידית שאמורה לפתוח אותה נשברה.
"נו"
יולי הוציאה מהכיס האחורי שלה סכין שוייצרי, והחלה לפתוח בעדינות ומעט תסכול את הפחית.
"תראי איזה טוב זה שלימדתי אתכם להשתמש בסכין!" אמר איגור.
"רק אתה יכול להפוך שריפה לאירוע מלמד" אמרה יולי, בזמן שעדיין היתה מרוכזת בפחית.
"אני רק אומר, שכולכם התלוננתם על ההרצאות שלי, אבל מה היית עושה עכשיו אם רק ידעת להשתמש בפותחן?"
יולי לא הגיבה, ואחרי כמה שניות נשמע פלופ! והפחית נפתחה.
ווטסון סיים את הסנדוויץ' המשומר (שהיה דווקא לא רע, שמח ששאלתם) וקם מהמחצלת. "איגור, תרצה ללכת איתנו ולספר לנו על מה שאנחנו רואים?"
"אני אשמח", ענה איגור.
"הי, חשבתי שאני פה המדריכה!" מחתה יולי.
"טוב, בינתיים את יכולה להיות יותר.. מדריכה בקייטנה?" אמר ווטסון, והפנה את ראשו ללהב. יולי עצמה את עיניה. "ב ס ד ר."
שרלוק ניער את פירורי הלחם ממכנסיו והלך אל עבר ווטסון ואיגור, שכבר התרחקו טיפה מהמחצלת. "חם פה."
"כן שרלוק, אנחנו במדבר." ענה לו ווטסון.
245 אף פעם לא הייתה כל כך רחוקה מהבית. למען האמת, שום נמלה לא הייתה כל כך רחוקה מהבית! הרוח הנושפת, החול הרב, השמש הזוהרת. וכל זה הוסתר ממנה. היא, 245, שברה את המבנה הקונבנציונלי והקונפורמיסטי--
245 שמעה משהו. זה היה קול חזק, שהגיע גבוה מלמעלה. "וואו, המצב לא טוב פה" אמר קול מושך למדי. 245 נצמדה לפתח של החומה הגדולה. "כן, כדור הארץ היה די נוראי כשעזבו אותו." אמר קול עמוק יותר מהקודם. הר גדול ושחור התקרב במהירות אל 245. היא ניסתה לברוח, אבל הוא היה גדול מדי. הזמן עבר לאט יותר, חייה של 245 עברו מול עינייה. ההר היה בקושי חצי אינץ' נמליקאי מעל גופה. שחור מכל כיוון.
דוקטור ווטסון צעד לתוך הבית הנטוש דרך פתח הדלת שכבר לא הייתה שם. הגג שלו היה הרוס, ומולם היה קן ענקי של נמלים שהתמקמו ליד שיח קקטוסים שחדר לתוך הבית דרך החלון. "וואו! המצב לא טוב פה." אמר שרלוק.
"תתרגלו, ככה זו כל העיר הזאת מאז"
"סופת החול?" אמר ווטסון, לפני שאיגור סיים את משפטו.
"נכון! איך זיהית את זה?"
ווטסון העביר אצבע לאורך הקיר הישן. "די פשוט. כל הקירות פה מלאים בחריצים קטנים. אבל זו הייתה צריכה להיות חתיכת סופת חול.."
ווטסון חשב למספר עשיריות שניה. "נפל כאן מטאור?"
איגור ציחקק בקולו הנמוך. "טוב, נראה שבכלל לא צריך אותי פה!"
שרלוק הסתכל על הנמלים, שזזו על כל הקן כמו חלקיקי אבק על העיניים.
"מה הנמלים בכלל אוכלות כאן?" שאל.
"אני מוכן לנחש שאת הקקטוסים", ענה ווטסון.
השלושה המשיכו לטייל בבבל. הנוף הפוסט פוסט אפוקליפטי נראה כמו חפירה ארכיאולוגית, אם היא הייתה מעל האדמה. הקקטוסים התיישבו באזור בנוחות, והירוק והחום הבהיר שטפו את שדה הראייה מכל זווית. רוח קלה נשפה בקול נעים מעבר לפנים של שרלוק, בזמן שהבוקר המוקדם התחיל להתחלף בבוקר הלא מוקדם. מגדל.
"ומה זה?" אמר ווטסון, בהסתכלותו על המגדל.
"זה נראה לי כמו מגדל." אמר שרלוק במפגן גאונות.
המגדל למעשה לא היה גבוה במיוחד, אבל הוא כן נראה ככה, מכיוון שהוא היה המבנה הלא הרוס היחיד שהיה אפשר לראות באזור.
איגור ענה. "זה בונקר אוכל. יש הרבה כאלה מפוזרים באזור, משם אנחנו מוציאים את קופסאות השימורים. לא מזמן מצאנו אחד עם בירה קפואה, הוצאנו אותה אתמול במיוחד בשבילכם, די איכותית, טעם פירותי-" ווטסון הפסיק לחכות שאיגור יסיים לדבר על הבירה. "איך שרדתם את הסופה בעצם?"
איגור כחכח בגרונו, והתחיל לדבר בקול של קריין. "לפני 37 שנים, נפל מטאור ליד בבל. האנושות לא הייתה מוכנה לזה, למרות המחשבים שהיו בכוכב, לא היה להם מספיק כלים והמטאור זוהה רק כמה ימים לפני שהוא פגע. אנשים הסתתרו בבונקרים ומתחת לאדמה, אבל מה שבסופו של דבר הציל את המין האנושי היה ההתעוררות של מוצרי החשמל. ברגע שהמטאור פגע, כל מוצרי החשמל התחילו לפעול מעצמם, בלי שליטה של בן אדם או מקור כוח. אלה שחוו את הרגע תיארו אותו כ'הרגשה של כוח חיים באוויר'. מכוניות חשמליות התחילו לאסוף אנשים ולהוביל אותם למקומות בטוחים. מכונות ניתוח עבדו מעצמן עשרים וארבע שעות ביום. בסופו של דבר הרבה אנשים שרדו, ומשם, בזכות החשמליים, האנושות הצליחה להתפתח מחדש."
"תודה על הסיפור איגור. אתה מספר אותו בבית הספר?"
"כן, הילדים אוהבים כשאני עושה את הקול הקרייני"
"אז אתה מלמד היסטוריה?"
"אני מלמד את מה שאני יכול. היסטוריה, מדעים, אנגלית. אומרים לי שאני מבזבז את הזמן שלי, אבל אני חושב שאפילו אם החשמליים מדברים וזזים מעצמם, עדיין צריך לדעת איך העולם עובד. מה היינו עושים כשנשרף המחסן למשל?"
שרלוק הסתכל על השעון היד שלו. "וואו, תראו מה השעה, אולי כדאי שנחזור ליולי ולהב?"
ווטסון גלגל עיניים.
"אני מת פה מחום והוא לא מפסיק לעשות מונולוגים", אמר לו שרלוק בחזרה, כשאיגור התרחק מהם מעט.
ווטסון, איגור ושרלוק חזרו למחצלת, והשישה המשיכו ללכת לעיר המחשבים. בבל, שעד עכשיו נראתה רק ממרחק, עכשיו מילאה את הנוף משמאלם. כשהם לבסוף הגיעו, היה אפשר לראות שביל מחבר בין בבל לעיר, ושגם היא הייתה מלאה בבניינים שחוקים. היו לא מעט שבילים באזור, אבל רובם מהם הובילו למרכז של העיר, לעבר האחוזה. כמו בגדרה, רק אפילו יותר, נראו באופק ארובות גבוהות ומבנים של מפעלים. עם זאת, הדבר שהכי בלט באותו רגע בעיר המחשבים, הוא שהמקום היה מלא עד הסף בחשמליים. היה זמזום חלש אך בלתי פוסק ברקע, ודברים זזו בכל מקום. מכונית צעצוע עברה מתחת לרגליו של איגור. קבוצה של מאווררים חלפו כמו הרוח מול הפנים של ווטסון ובלגנו לו את השיער. מקרר עבר ליד מקררה העייפה ולא עשה כלום כי הוא מקרר מכבד. שרלוק נשען על פנס רחוב וישר איבד את שיווי המשקל שלו כשהפנס זז הצידה.
"וואו, כל כך מגניב פה!" אמר להב בהתלהבות.
"אז, אחד מכם יודע איפה באדי נמצא?" שאל ווטסון. "אל תדאג, אני יכולה למצוא אותו ברגע" ענתה יולי בביטחון. היא הרימה את ידה וניסתה לגשת לרדיאטור, אבל הרדיאטור עבר הלאה לפני שיולי הספיקה להגיד מילה. היא הסתכל לכיוון אחר וניסתה להתקרב לסגוואי, אבל הוא התעלם ממנה וכמעט נסע לה על הרגל. יולי רצה מהר יותר אל עבר בן אדם בבגדיים רשמיים, ובטעות נתקעה בו.
"מה את עושה! אני אתבע אותך!"
"סליחה אדוני אני פשוט רוצה"
"ולהפריע לי עוד יותר?? את לא שמעת? אני עורך דין! אני אתבע אותך!!!"
עורך הדין לא תבע את יולי, והלך משם בכעס. יולי המשיכה לנסות לעצור מישהו, אבל נראה שכל אחד באחוזה רצו בשביל לא לאחר לדבר מאוד חשוב משלהם. לאחר כמה נסיונות, יולי הצליחה לתפוס חשמלי שהלך באיטיות. החשמלי היה פקס.
"שלום חברי משכבר הימים!" אמרה לו יולי.
"..." אמר הפקס
"האם אנחנו יכולים לקחת דקה מזמנך?"
הפקס עדיין לא הגיב.
שרלוק התקרב אליו והסתכל יותר מקרוב. "אנחנו בטוחים שהוא יכול לדבר בכלל?"
הפקס החל לזמזם בחוזקה, ושרלוק צעד אחורה.
לאחר כמה שניות, דף החל לבצבץ מתוך חריץ בגוף הפקס.
"שלום"
הפקס הפסיק לזמזם.
"שלום שוב! רציתי לשאול אם אתה יודע--"
הפקס התחיל לזמזם מחדש.
"..."
"..."
"..."
"..."
Comments (0)
See all