האלה קרול שונאת כשמבזבזים לה את הזמן. יש לה דברים לעשות בחיים ודדליינים לעמוד בהם והזמן לא עומד לחכות. האלה קרול התיישבה מול השולחן שלה, ופתחה את המחברת שלה. היא הסתכלה חמש שניות בדיוק על הפרחים הססגוניים שמחוץ לחלון ואז עוד חמש שניות בדיוק על התמונה הממוסגרת של החתולים החמודים של נעמי.
ווטסון יצא מהמעלית האופקית והעפיל על קיר הטיפוס כדי להיכנס לחדר הבריינסטורמינג. "אני שונא אדריכלים", סינן.
האלה קרול הסתובבה. ווטסון התחיל ללכת לכיוון שלה, זה לא היה אצלה בלו"ז. היא עשתה מבט של מישהו שהפיל צנצנת זכוכית פתוחה מלאה בחרוזים בזמן שניסה להרים את שואב האבק, והפכה את שעון החול שלה. שישים שניות, זה לא אמור לקחת יותר מזה.
"שלום קרול."
"שלום ווטסון, היקום מודה לך."
"את יכולה להעביר לו שעדיין לא קיבלתי מדליה" אמר ווטסון בדיכאון קל. היא חייכה בחצי פה.
"מדוע באת?"
"את זוכרת כשביקרנו במשרד של המנהל-"
חמישים שניות.
האלה קרול קטעה אותו והחלה לדבר במהירות.
"והבאתם לפה את קרול הקטנה, כן. רון ופלג חשבו שזו הקרול של אייסי אבל מסתבר שהופיעה מאיפשהו עוד אחת. בכל מקרה, היא הצליחה להבין את זה שפלג כתב את הסיפור למרות שהיא בת אדם, חשדתי במשהו וזה שאתה כאן מאשר את זה. אני יכולה לבדוק את המערכת בשביל להבין מאיזה זמן היא באה. אני לא זוכרת את זה קורה בילדות שלי אז או שזו לא אני או שמחקו לי את הזיכרון"
שלושים שניות.
ווטסון קיווה לדיאלוג פחות חד צדדי, אבל הוא כן השיג את מה שהוא רצה.
"תודה רבה."
קרול פתחה את הטלפון שלה ונכנסה ליישומון הרשמי של האלים. ילד נמוך עם עיניים חודרות ושיער בלונדיני, מלצרית ג'ינג'ית עם חולצת 'Spaghetti di Leonardo' ומכנסי ג'ינס קצרים, וגבר לא מגולח בחליפה כחולה ומגפי עור רטובות ומלוכלכות הופיעו מהרצפה. ווטסון לא חיכה והתנפל על ווטסון, וגם קרול פעלה מהר והתרכזה בלהעביר את החודרים מחוץ לבניין.
ווטסון נקש באצבעותיו, והכל נעצר.
עשרים וחמש שניות.
אליז ניגשה לשולחן של האלה קרול. "ווטס, תראה איזה חתולים חמודים!"
הו, כמה שווטסון תיעב חתולים. ביזיון לממלכת החיות. יש יקום שלם של חיות יפות מעניינות ואצילות, שנוצרו דרך מיליוני שנים של אבולוציה והתאמה לסביבה. בני אדם חושבים שהם זן מיוחד, אבל הם רק עוד חיה שיוצרת לה בית ומתרבה על כוכב הלכת שלה. ומשום מה, מתוך כל החיות, חתולים הם החיה שהם החליטו לגדל בביתם. אנשים חושבים שהם אילפו אותם, אבל זה בדיוק ההפך. נותנים להם אוכל ומים ואהבה וכל מה שהם צריכים לעשות זה לגרגר מדי פעם. פעם הם אולי תפסו כמה עכברים ועזרו לחקלאים, אבל עכשיו גם את זה הם לא עושים. אם משהו מפחיד מתקרב אליהם הם יברחו כמו הלוזרים שהם. הפרווה שלהם מגיעה לכל מקום, ווטסון כבר הרגיש את הצמרמורת. והיללות! למה שחיה תילל כמו תינוק נרצח? וואו. תינוקות. כמה שווטסון לא סבל תינוקות-
אליז העבירה את ידה מול הפנים של ווטסון כמה פעמים. "הכל בסדר?"
ווטסון מיצמץ כמה פעמים. "כן, אני פשוט, אמ, לא ממש אוהב חתולים"
"אה", אמרה אליז בפנים מאוכזבות.
ווטסון הסתכל ווטסון, שהיה באמצע זינוק קדימה עם לסת נעולה וגבות מכווצות מריכוז.
"איזה חמוד. אני טיפה מרחם עליו."
"הי, אנחנו פה לעשות משהו" הפציר יונתן הקטן.
אליז סגרה את היד שלה לאגרוף באיטיות, וניצוץ זהוב הופיע בעיניה. היא עצמה אותן ונשמה פנימה את האוויר שמסביבה. כמה שהרגע הזה מספק; אליז הניפה את ידה והטיחה אותה בפנים של קרול במכה שיכלה לאלף פיל בוגר, אבל לא את אמא שלך. המציאות סביב קרול והאגרוף של אליז התקמטה כמו שמיים רחוקים ביום חם. הגוף של קרול החל לקטון במהירות גוברת. השיער שלה התקצר ואז התארך והתקצר והתארך והתקצר ואיפשהו שם גם שינה צבע לאדום ואז חזר לחום, הקמטים שבמצחה נעלמו והבגדים שלה ישבו עליה פחות בכל רגע שעבר.
אליז בהתה בגאווה ובעיניים פעורות ביצירת האומנות שלה, כנראה עם חלק משיר רוק איטלקי מתנגן בראשה. על הרצפה הקרה, מתחת לערמה של בגדים, נחה תינוקת. התינוקת התחילה לבכות, אך יונתן הקטן הרים אותה בעדינות בידו השמאלית והיא נרגעה במהירות. עם ידו הימנית הוא תפס את היד של של אליז, ואז הפנה לווטסון את הראש.
עשרים וחמש שניות.
ווטסון נקש באצבעותיו. יונתן הקטן, אליז, וקרול הקטנה נעלמו באדמה. ההתנפלות של ווטסון לא עבדה, הרי ווטסון עמד שנים עשרה סנטימטרים משמאל למקום שלו לפני אפס שניות. קרול האלה נעלמה, אבל זה לא היה הזמן לחשוב על זה. ווטסון שוב כיוון אגרוף על הווטסון בחליפה הכחולה. כצפוי, הוא פספס שוב, מכיוון שווטסון נקש באצבעותיו, זז ימינה, ונקש באצבעותיו שוב. ווטסון הוציא את אקדחו, אך ווטסון נקש באצבעות והרובה הופיע שבור על הרצפה. אגרוף. נקישת אצבעות. אגרוף. נקישת אצבעות. ווטסון בחליפה הכחולה התחיל לצחוק בין הנקישות. צחוק עוצמתי וטהור אם לא מעט סדיסטי, שנשמע קטוע לכל אדם אחר, כאילו משודר דרך רדיו מקולקל.
נקישת אצבעות. זז ימינה.
נקישת אצבעות. זז שמאלה. הנקישות החלו ליצור מעין קצב, כמו התחלה לשיר.
נקישת אצבעות. זז ימינה.
נקישת אצבעות. זז שמאלה.
נקישת אצבעות. זז ימינה.
נקישת אצבעות. זז שמאלה.
ווטסון לא היה במקום שווטסון ציפה לו. האגרוף ימינה היה רק הסחת דעת, מכיוון שבו זמנית היד השמאלית שלו הייתה מוכנה לתפוס את ידו של ווטסון הנוקש, שתים עשרה סנטימטר שמאלה מאיפה שהיא הייתה קודם.
חמש שניות.
אחרי שיד ימין של ווטסון הייתה תפוסה, ווטסון תפס גם את יד שמאל של ווטסון במהירות שיצרה צליל באוויר, לפני שהאחר הספיק בכלל לנקוש באצבעותיו.
"רומנטי" אמר ווטסון בהתנשפות.
"מאוד." אישר ווטסון, והרים את הגבות שלו.
ווטסון ניסה להשתחרר משילוב האצבעות האימתני, אבל הוא לא היה חזק מספיק. ווטסון התחיל למעוך לווטסון את היד.
שניה אחת.
קנאק.
קנאק.
קנאק.
אבל לפני שווטסון הספיק לקלוט את הכאב, יונתן ואליז הופיעו מהאדמה. אליז קמצה את ידה לאגרוף, והקרב החל לחזור אחורה. ווטסון וווטסון עשו מעין ריקוד מהפנט, והצחוק של ווטסון היה אפילו יותר מצמרר ממקודם.
עשרים וחמש שניות.
יונתן הקטן, אליז ,ווטסון נעלמו באדמה. השלושה הרסו לו את התוכנית שוב. קרול האלה נעלמה מסיבה כלשהי, אבל זה לא היה הזמן לחשוב על זה, המשחק כבר התחיל. ווטסון יצא בשלווה מחדר הבריינסטורמינג, טיפס למטה והחל לחפש את האל הבא שהוא צריך לבקר.
אפס שניות.
Comments (0)
See all